תרומה – מקום למשכן
"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו; וְכֵן תַּעֲשׂוּ."
"וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים: חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב, רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת, קֹמָתוֹ. וְעָשִׂיתָ קַרְנֹתָיו, עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו – מִמֶּנּוּ תִּהְיֶין קַרְנֹתָיו; וְצִפִּיתָ אֹתוֹ נְחֹשֶׁת. וְעָשִׂיתָ סִּירֹתָיו, לְדַשְּׁנוֹ, וְיָעָיו וּמִזְרְקֹתָיו, וּמִזְלְגֹתָיו וּמַחְתֹּתָיו; לְכָל כֵּלָיו תַּעֲשֶׂה נְחֹשֶׁת. וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִכְבָּר, מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת; וְעָשִׂיתָ עַל הָרֶשֶׁת אַרְבַּע טַבְּעֹת נְחֹשֶׁת, עַל אַרְבַּע קְצוֹתָיו. וְנָתַתָּה אֹתָהּ תַּחַת כַּרְכֹּב הַמִּזְבֵּחַ – מִלְּמָטָּה; וְהָיְתָה הָרֶשֶׁת עַד חֲצִי הַמִּזְבֵּחַ. וְעָשִׂיתָ בַדִּים לַמִּזְבֵּחַ, בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים; וְצִפִּיתָ אֹתָם נְחֹשֶׁת. וְהוּבָא אֶת בַּדָּיו בַּטַּבָּעֹת; וְהָיוּ הַבַּדִּים, עַל שְׁתֵּי צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ – בִּשְׂאֵת אֹתוֹ."
עוד לפני מעשה העגל, סמל הסגידה לחומר בתרבות היהודית, נותן אלוהי העברים רשימת הוראות מפורטת למשה, ראש מעמד הכהונה המתהווה של העם, כיצד לבנות את משכן האלוהים. רשימת ההוראות הזו, שהיא עיקרה של פרשת תרומה, חושפת את העובדה, שמישהו בסיפור הכיר טוב מאוד את ההשפעה של סביבה חומרית מרשימה על נפש האדם.
הנחיות בניית המשכן בפרשת השבוע הן מתכון מפורטת להחדרת יראה לליבו של האדם. מהאוהל ויריעותיו, דרך ארון הקודש עם פסלי הקרובים שעליו, ועד המזבח והמנורה, כל האביזרים מיועדים ליצור את משכן האלוהים כמיצָג של עושר מהמם בלב מחנה הנודדים במדבר. מיצג שכולו נייד, דרך אגב.
אחד הדברים המרשימים הוא שכל העושר הזה, יוצר היראה בלב העם הדל, מקורו בתרומות אותו העם, התורם במו ידיו את החומר למושא ההערצה שלו. הפרקטיקה של יצירת יראה באמצעות פאר חומרי אינה טובה בהרבה מהסגידה לאלילי עץ וחומר שנוצרו במלאכת ידיו של המאמין.
לאורך השנים ידעה התרבות האנושית לזכור ולשמר את סוד העיקרון הזה, ואין כקתדרלות הגדולות של הכנסיה הקתולית כדי להדגים כיצד מכניסים יראה ותחושת אפסות בליבו של אדם, באמצעות אדריכלות ועושר של אביזרים. למרות הדימוי שדבק ביהדות כדת הסולדת מהפאר החומרי והאסתטי, יש מקום לתהות על גילויי הפאר של מבני הפולחן הדתי העברי והיהודי, מבית המקדש ועד בתי הכנסת, בכל מקום שבו הנסיבות ההיסטוריות אפשרו לקהילה עושר מספיק כדי להפגין אותו לעיני הקהילה והשכנים.
עיקרון זה השתמר גם בעידן החילוניות המודרני, ועלה לארץ ביחד עם הציונות, שהיתה התנועה ליהדות מודרנית. לא סתם משמשת המילה "משכן", לאחר שעברה את תהליך החילון הציוני, לתיאור מבנה מרשים. עקרונות השימור של אדריכלות היוצרת רושם באים לידי ביטוי במבני הדגל של הממסד בארץ, החל מהמבנים המרשמים שנבנו עבור הגימנסיה הרצליה [עם קווים אדריכליים הרומזים לבית המקדש!] והטכניון בחיפה, דרך משכני בתי המשפט הנבנים בשנים האחרונות, ועד כמובן משכן הכנסת.
לפני כשנתיים ביקרתי בפעם הראשונה בתוך משכן הכנסת. רחבת הכניסה הגדולה של הבניין, צורתו החיצונית ורמת הגימור המרשימה של כל פריטי הבניה והאביזרים מצליחה להשאיר אפקט מרשים של עוצמת הריבונות הישראלית, גם ברוחו של מי שמגיע מתוך תודעה רציונלית המכירה את הכוונה המודעת שבעיצוב המבנה וסביבתו.
שבת שלום
שיר לשבת:
עמדת תצפית 