ויקהל – חדוות היצירה

קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהוָה, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה… וְכָל חֲכַם-לֵב בָּכֶם, יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה.
כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה – הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיהוָה.
וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל מְלָאכָה. וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת.
וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים, הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ, אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ.
פרשת ויקהל מביאה לנו את האחד התיאורים היפים של עבודה אנושית. התגייסות מרצון חופשי ליצירה משותפת המונעת ממטרה משותפת, ומבוססת על תרומה ציבורית: במימון, בחומרים ובעבודה.
עבודה זו מבוססת על ברכת האלוהים בחכמת הלב ובחשיבת מחשבת – הביטוי המקראי לכשרון וכישורי יצירה. הרתמות משותפת של קבוצת אנשים למלאכת יצירה משותפת המנצלת את כישוריהם של חברי הקבוצה למטרה משותפת היא אחת החוויות המרוממות ביותר הזמינות לאדם. לצערי, חוויה זו מנוגדת לערכים ולתפיסת המציאות הרווחת שאליה מחנכת אותנו התפיסה הקפיטליסטית. לפי תפיסה זו, אנשים לא מונעים מרצון חופשי, אלא מלחץ כלכלי ומשאיפה לתגמול חומרי. אנשים מונעים מתחרות, ולא משיתוף פעולה. עדיפה פעולתם ה"יעילה" של מספר מצומצם של מומחים על פני העבודה המשותפת של ציבור רחב. והנה תיאור של חוויה הפוכה לחלוטין. אני מקווה שלכל אחד מאיתנו הזדמן לחוות חוויה דומה: במפעל בניה, בעבודה משותפת, ביצירה משותפת. מי שחווה זו, יכול לחוש מבין שורות הפרשה את התרוממות הרוח של העוסקים במלאכת המחשבת של בניית המשכן.
חווית חדוות היצירה המשותפת מתבססת על מצרך נדיר בימינו: על קבוצת אנשים שיש להם מטרה משותפת. על חשיבה שרואה באופן חיובי התארגנות של אנשים, שיתוף פעולה של אנשים, ולא תחרות מתמדת בין כל הפרטים בחברה שמורכבת מפרטים בלבד.
בניגוד לשקרי הניאו-ליברליזם על "טבע האדם" התחרותי והאגואיסטי, אני מקבל את הרושם שדווקא תופעת חדוות היצירה המשותפת היא חוויה טבעית ואוניברסאלית עבור בני האדם. התיאור בפרשת השבוע הזכיר לי מייד סרטים של עבודה משותפת נמרצת בהקמת יישובי חומה ומגדל. הוא הזכיר לי גם תיאור של מחנה עבודה התנדבותי של התנועה האיסלאמית בכפר ברא, כפי שמביא דוד גרוסמן בספרו "נוכחים נפקדים":
בכל אשר אביט אראה אנשים עובדים, עיניים נוצצות, תנועות גוף עזות, נערים רצים בין העובדים ובידיהם מגשים של שתיה קרה וקפה. השכנים, שליד ביתם נסללת כעת המדרכה, מזמינים את העמלים להיכנס ולהשיב את נפשם…
"תשמע את הסיפור… אחד המתכננים שלנו נפטר מדום לב… אני בעיצומם של ימי האבל הראשונים, קראתי לחבר'ה שלי פה ואמרתי, בואו נשנה את התוכנית. בואו נקים פה מתנ"ס על שמו… הקמנו צוות ארצי. הבאנו חמישה מהנדסים, מכפר כנא, אום אלפאחם, כפר קאסם, וגם אחד משלנו. זה היה צוות ההיגוי. ועשינו חמישה ועדים, אחד אחראי על חומרים, אחד על עובדים, אחד על כלים, וכולי. ביום הרביעי לאבל התחלנו כבר לעבוד. שמונים אלף שקל אספנו מהאנשים בכפר, אנשים הוציאו חסכונות. נשים הורידו מהידיים טבעות. הורידו עגילי זהב, אספנו פה שקית כזאת מלאה זהב ותכשיטים…
בכל מקום מכים פטישים, הולמים מכושים. ריח הזפת דבק בעור. ערימות חצץ וחול נבלעות תוך רגע במערבלים… משאית פורקת עוד גל אבנים, ו"קבוצת האבן" מסתערת לחלק את האבנים ל"קבוצות הגדר", ובכל רחבי הכפר עובדים ששת הדחפורים, שתיים-עשרה המשאיות, שלושת מערבלי הבטון, המחפרונים, ובתוך ההמולה, ילד בן שלוש ושמו וָסים, כובש בעזרת מעדר פלסטיק צהוב את הזפת שלפני ביתו…
לנגד עיני ממש ובתוך כשעתיים,  שביל עפר צר הופך למדרכה רחבה, נוחה, נטועת עצים, וכבר מסתערת עליה קבוצת העבודה של צובע אבני השפה, ואחריה קבוצת הניקיון, שתסלק את הפסולת שיצרה העבודה, וכבר קובעים את המיסגרות סביב שתילי העצים, ואת הכנים עבור פחי האשפה…
אנחנו זקוקים למטרה משותפת ולאנשים שותפים, על מנת לחדש ולקיים בחיינו את חדוות היצירה המשותפת, המאפשרת לבנות משכני אמת.
שבת שלום.
שיר לשבת:

כי תשא – סביב עגל הזהב

וַיַּרְא הָעָם, כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ – כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ – אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

רבות נכתב על עגל הזהב, ועל דימויו כסגידה לחומר. אני חושב שקריאה יחפה בפרשה יכולה להציג את הסיפור באור מחמיר פחות. אנחנו חכמים בדיעבד. אנחנו יודעים את סוף הסיפור. מבחינת העם, המנהיג שהוביל אותם ממצרים עד לשלב זה, נעלם בראש הר עטוף ברקים, ערפל וקולות רעם. הם נותרו במדבר שומם ללא הנהגה, וללא אל מוכר שניתן לסמוך עליו. בכל מקרה היה להם קושי עם האל הערטילאי, המופשט, שאימץ אותם לעם. הם פונים אל אהרון ומבקשים תחליף. הבחירה בפסל זהב לא מבטאת דווקא סגידה לחומר. אם כן, במה נבדל אותו עגל מכל חפצי המשכן המצופים זהב? העם מבקש אל מוחשי שעליו ניתן לסמוך.
אבל קשה לנו מאוד לקרוא את הסיפור בקריאה יחפה. אלפיים שנות יהדות המסתייגת מכל ייצוג מוחשי של האלוהים, השאירה רבדים על רבדים של ביקורת על הסיפור. תלי תילים נכתבו נגד הסגידה לחומר, מה שלא הפריע כנראה מעולם ליהודים לשאוף לרווחה חומרית כמו כל אדם אחר, רווחה אותה ידעו להפגין גם בבתי הכנסת, בכל מקום שהתנאים איפשרו להם.
גם הציונים, העוסקים ביצאת מצרים השניה, ידעו להשתמש בעגל הזהב, כאשר נצרכו להוקיע את המקרים בהם שיקול של רווח כלכלי גבר על האינטרס הציבורי של הגשמת הציונות. התנועה הציונית נלחמה לאורך כל הדרך מול מעשים שהעדיפו את הרווח הפרטי על פני בניית החברה העברית בארץ, ומול הביקורת שהוטחו בה שוב ושוב על היותה "לא כלכלית".
"אהבת רעים ומשפט אחד – נחזיק במצוות הללו, שתורת משה ותורה שבלב מצווה אותנו בבואנו לכונן את ארצנו…
נישמר נא לנפשותינו מעבוד את אלוהי הנכר ומלכרוע ברך לפני עגל הזהב, פן תבוא עלינו קללת ה' לתת אותנו לטעות במדבר עד עידן ועידנים.
זכות הקניין הרומית זהו יצירו של עם מלחמה. כידוני הרומים גירשו אותנו מעל אדמתנו. אל נא נלך בחוקותיהם בשובנו אליה.
לא לאדנות עלינו לתת מהלכים בארצנו, כי אם להיפוכה הנצחי, ושיתוף הכוחות – זהו דגלנו."
כך כתב פרנץ אופנהיימר, מייסד הקואופרציה במרחביה. התנועה הציונית קמה כשמול עיניה מדד אחר – לא יעילות כלכלית, כי אם שחרור האדם. לפעמים דווקא היעילות הכלכלית, ובעיקר בחינת הדברים בקנה המידה של הרווח בלבד, נתפסו כמסכנות את ההגשמה הציונית. בשנת 1913, בהרצאה בקונגרס הציוני הי"א בוינה, אמר ארתור רופין, ראש המשרד הארץ ישראלי:
"אני מחזיק טובה לעצמי שיש בכוחי לשעבד את האינסטינקטים המסחריים האלה לדרישות העליונות של תנועתנו הלאומית… רק מי ששקוע בראשו וברובו בעסקי מסחר ואינו מסוגל להשקיף מאופק הרווחים והלאה, מסוגל הוא לדרוש שגם בעבודתנו הישובית תשמש לנו נקודת ראות זו לאמת-מידה. אני, למשל, רואה את הכשרת הפועלים או את החזרת מושבה אחת לחיים חדשים, דברים שבפנקסי סוחרים כאין נחשבים, לאקטיבים בעלי חשיבות גדולה ביותר. אני יכול להגיד בוודאות גמורה: כל עסק בארץ ישראל שמביא הרבה רווחים לסוחר, הריהו מביא על-פי רוב רווחים פחות מכל לתעודתנו הלאומית, ולהפך: כמה וכמה עסקים שאינם מכניסים לסוחר כלום הם בעלי ערך לאומי גדול ביותר. איני מבין כלל כיצד אפשר לצייר לעצמנו שעבודה, המכוונת ברובה כלפי חילופי מקצוע בין היהודים והפיכת בני-כרך לחקלאים, תהא נעשית מתוך שאיפה לרווחים. בדומה לזה אפשר היה לדרוש מבתי הספר שלנו שיכניסו גם הם דיבידנדים."
וצבי שץ אומר:
"הסער המתון והעמוק, אשר ציוניות שמו ותכנו – משיחיות, ההולך ובא אלינו ממעבה-הדורות, מסיני, המעולף עננה וברקים, נגלה עתה לפנינו בכל שעור-קומתו האיומה. הוא יטאטא אותנו, אם לא נעמוד בנסיון, אם לא נוכל לכַון את נפשנו למבנה חדש, אם נלך בדרך אבותינו, הָלוך ורַקד סביב עגל-פז."
שבת שלום
שיר לשבת:

תצוה – שכינת המקום

"עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם, פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד לִפְנֵי יְהוָה, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה, לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם.  וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ; וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ, לְכַהֵן לִי. וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם:  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם." 
כחלק מתהליך החיבור ההדדי שבין העם לבין אלוהיו, מתבצע בפרשת השבוע מהלך מעניין מאוד. האל האוניברסאלי המופשט של הדת היהודית המאוחרת מתכנן להצטמצם וכמעט להתגשם אל מקום אחד, בפתח אוהל מועד (מלשון התוַעדוּת) ממנו ידבר אל משה.
כדי להיות לאלוהי ישראל, הופך אלוהי הדת העברית המוקדמת לאל מקומי, שוכן בתוך העם.
כך מופיעה לראשונה השכינה. לא כאותה התגלות אלוהית אמהית המחפה בכנפיה על דורם של חכמינו זכרונם לברכה, אלא כשכינה פיזית כמעט – מתן ביטוי מקומי, תחום ומצומצם, לאלוהות האוניברסאלית, ביטוי המלווה את בני ישראל במסעם. שכינה זו היא קבועה מצד אחד: תמיד בפתחו של אוהל מועד ועם ארון הברית, ומצד שני ניידת וניתנת לטלטול, עם נדודיו של העם, המשכן והארון. עד ימי בית ראשון תנדוד השכינה עם ארון הברית. גניזת הארון (ככל הנראה בידי המלך יאשיהו) הצילה אותו אמנם מהיציאה לגלות, אך השכינה לא ניצלה ממנה, עת נקראה בידי אנשי החסידות והקבלה ללוות את בני ישראל באשר הם שם, עד שנשברה כנפה.
העם ההולך במדבר אל עבר ארץ חדשה לא יכול להסתפק באלוהות האוניברסאלית המופשטת, הנמצאת גם במקום שממנו בא, וגם במקום שאליו הוא הולך. העם צריך אלוהות מורגשת, שהולכת איתו ומלווה אותו בלכתו בדרך, ודוברת אליו במקום ההתוועדות. האלוהות הבוחרת בעם זקוקה להכרת העם שהיא אלוהיו, המוציא אותו מעבדות מצרים לארץ חדשה.
בלכתנו במדבר בארץ לא זרועה, אנו זקוקים להכוונה נוכחת. השדה המגנטי הבלתי נראה ונוכח בכל אינו מספיק, אם אין בידינו מחט מצפן מוחשית וניתנת לקריאה, המראה את הכיוון שיש ללכת בו. מצב הסתר הפנים והיעדר השכינה הממשית עמו משלים רוב רובה של היהדות מאז חורבן בית שני הוא אנומליה קשה להסבר. הוא שמאפשר את שקיעתה והתנוונותה של האמונה אל תוך מנגנון רבני שמרני הנאחז בשרידי פולחן, המעז להגדיר ולגדר בגדרי גדרות את היחסים הסמליים הרצויים עם השוכן הנפקד, ונכשל שוב ושוב בהגדרת והגשמת היחסים הממשיים הרצויים עם השכנים הנוכחים.
שבת שלום
שיר לשבת:

תרומה – מקום למשכן

תרומה – מקום למשכן
"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו; וְכֵן תַּעֲשׂוּ."
"וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים:  חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב, רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת, קֹמָתוֹ. וְעָשִׂיתָ קַרְנֹתָיו, עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו – מִמֶּנּוּ תִּהְיֶין קַרְנֹתָיו; וְצִפִּיתָ אֹתוֹ נְחֹשֶׁת. וְעָשִׂיתָ סִּירֹתָיו, לְדַשְּׁנוֹ, וְיָעָיו וּמִזְרְקֹתָיו, וּמִזְלְגֹתָיו וּמַחְתֹּתָיו; לְכָל כֵּלָיו תַּעֲשֶׂה נְחֹשֶׁת. וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִכְבָּר, מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת; וְעָשִׂיתָ עַל הָרֶשֶׁת אַרְבַּע טַבְּעֹת נְחֹשֶׁת, עַל אַרְבַּע קְצוֹתָיו. וְנָתַתָּה אֹתָהּ תַּחַת כַּרְכֹּב הַמִּזְבֵּחַ – מִלְּמָטָּה; וְהָיְתָה הָרֶשֶׁת עַד חֲצִי הַמִּזְבֵּחַ. וְעָשִׂיתָ בַדִּים לַמִּזְבֵּחַ, בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים; וְצִפִּיתָ אֹתָם נְחֹשֶׁת. וְהוּבָא אֶת בַּדָּיו בַּטַּבָּעֹת; וְהָיוּ הַבַּדִּים, עַל שְׁתֵּי צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ – בִּשְׂאֵת אֹתוֹ."
עוד לפני מעשה העגל, סמל הסגידה לחומר בתרבות היהודית, נותן אלוהי העברים רשימת הוראות מפורטת למשה, ראש מעמד הכהונה המתהווה של העם, כיצד לבנות את משכן האלוהים. רשימת ההוראות הזו, שהיא עיקרה של פרשת תרומה, חושפת את העובדה, שמישהו בסיפור הכיר טוב מאוד את ההשפעה של סביבה חומרית מרשימה על נפש האדם.
הנחיות בניית המשכן בפרשת השבוע הן מתכון מפורטת להחדרת יראה לליבו של האדם. מהאוהל ויריעותיו, דרך ארון הקודש עם פסלי הקרובים שעליו, ועד המזבח והמנורה, כל האביזרים מיועדים ליצור את משכן האלוהים כמיצָג של עושר מהמם בלב מחנה הנודדים במדבר. מיצג שכולו נייד, דרך אגב.
אחד הדברים המרשימים הוא שכל העושר הזה, יוצר היראה בלב העם הדל, מקורו בתרומות אותו העם, התורם במו ידיו את החומר למושא ההערצה שלו. הפרקטיקה של יצירת יראה באמצעות פאר חומרי אינה טובה בהרבה מהסגידה לאלילי עץ וחומר שנוצרו במלאכת ידיו של המאמין.
לאורך השנים ידעה התרבות האנושית לזכור ולשמר את סוד העיקרון הזה, ואין כקתדרלות הגדולות של הכנסיה הקתולית כדי להדגים כיצד מכניסים יראה ותחושת אפסות בליבו של אדם, באמצעות אדריכלות ועושר של אביזרים. למרות הדימוי שדבק ביהדות כדת הסולדת מהפאר החומרי והאסתטי, יש מקום לתהות על גילויי הפאר של מבני הפולחן הדתי העברי והיהודי, מבית המקדש ועד בתי הכנסת, בכל מקום שבו הנסיבות ההיסטוריות אפשרו לקהילה עושר מספיק כדי להפגין אותו לעיני הקהילה והשכנים.
עיקרון זה השתמר גם בעידן החילוניות המודרני, ועלה לארץ ביחד עם הציונות, שהיתה התנועה ליהדות מודרנית. לא סתם משמשת המילה "משכן", לאחר שעברה את תהליך החילון הציוני, לתיאור מבנה מרשים. עקרונות השימור של אדריכלות היוצרת רושם באים לידי ביטוי במבני הדגל של הממסד בארץ, החל מהמבנים המרשמים שנבנו עבור הגימנסיה הרצליה [עם קווים אדריכליים הרומזים לבית המקדש!] והטכניון בחיפה, דרך משכני בתי המשפט הנבנים בשנים האחרונות, ועד כמובן משכן הכנסת.
לפני כשנתיים ביקרתי בפעם הראשונה בתוך משכן הכנסת. רחבת הכניסה הגדולה של הבניין, צורתו החיצונית ורמת הגימור המרשימה של כל פריטי הבניה והאביזרים מצליחה להשאיר אפקט מרשים של עוצמת הריבונות הישראלית, גם ברוחו של מי שמגיע מתוך תודעה רציונלית המכירה את הכוונה המודעת שבעיצוב המבנה וסביבתו.
שבת שלום
שיר לשבת: