בשלח – צעדים ראשונים

"וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא:  כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה – וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה."
"וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר."
וילינו (וַיִּלּוֹנוּ) כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע:  כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב."
"וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא."
בפרשת השבוע, מתחיל מסע היציאה ממצרים של עם ישראל. סבלות השעבוד מסתיימות, ומתחילים חבלי החופש.
תהליך היציאה לחופשי הוא לא פשוט. אהרון דוד גורדון אבחן פעם בחדות מבטו, כי רוב המהפכות לא מבטאות רצון לבטל את השעבוד עצמו, אלא את שאיפת המשועבדים להפוך למשעבדים. השאיפה לביטול השעבוד, ועוד יותר מכך, הפעולה להגשמת הדבר, דורשת מעשה חינוכי מתמיד. ברגע שבו מתבטל השעבוד החיצוני, מתחילה ההתמודדות על ביטול השעבוד הפנימי, העצמי.
כבר בפתיחת הפרשה, אנו רואים שאלוהים מודע למצבו העדין של העם. ממצב הוודאות של השעבוד, בו הכל מוכתב מלמעלה, העם יוצא אל חוסר הוָדאוּת וסכנות העולם החופשי. הסכנה שמיד במפגש עם הקושי הראשון יעדיף לנוס בחזרה למצרים, אל חיקה החמים של העבדות הבטוחה. לכן עדיף שילך בדרך הארוכה, ולא יסתכן במלחמה עם מצרים.
אבל אלוהים עסוק בעוד כמה מטלות חינוכיות. עדיין צריך להראות לכולם מי פה האלוהים. צריך להטביע את מרכבות פרעה, כדי להראות למצרים מיהו ה'. כדי להראות לעם ישראל עם כל שפחותיו שעל הים, מעשים שלא יוסיפו לראות עוד עד עולם.  
בני ישראל יוצאים מארץ מצרים אל החופש בהליכה במדבר, בארץ לא זרועה. ברגע שיצאו לחופשי, שום דבר לא מובטח. המשעבדים לשעבר רוצים להחזיר אותם אל השעבוד, ואפילו הימצאותם של לחם ומים אינה מובטחת. אדם חופשי, עצמאי ובוגר, יודע שלחם, מים ובטחון, הם תוצאות של עבודה, של פעולה למען עצמך, כאדם ריבוני. בני ישראל עדיין לא בשלים לכך.
אלוהים נותן להם את כל הדברים האלה, כמן משמים. הוא עוד לא משחרר את העם. בינתיים הוא מחליף תלוּת אחת בתלוּת אחרת. העם עלול להפוך למפונק, להתרגל לדברים ש"נושרים משמים", שבאים מן המוכן, ל"כסף קל", לפרנסות אויר. לא בטוח שזה הצעד החינוכי האופטימלי, אבל זה מצליח לפחות למנוע מהם לשוב למצרים.
בינתיים, אלוהים מתחיל בחינוך בצעדים קטנים. צעדים של בניית אמון, והקניית ביטחון. הוא מתרגל את העם בכך שאין צורך לאגור מזון מעל הנדרש, במצב שבו אתה מקבל אספקה טריה כל בוקר, ומצד שני, הוא מתרגל אותם בצורך לעבוד קצת יותר ביום אחד, כדי שיוכלו לנוח ביום השבת שאחריו.
לקראת סוף הפרשה, אלוהים מתרגל את העם אפילו במלחמה בעצימות נמוכה. עמלק, עם שלא היוה איום קיומי על בני-ישראל, אלא זינב בנחשלים באופן נבזי. משה, אהרון, חוּר, ואלוהים – ההנהגה הרוחנית של העם – משקיפה מראש הגבעה ומשגיחה מלמעלה בזמן שיהושע מוביל את העם להתגוששות ראשונה.
בני ישראל יוצאים לדרך ארוכה, כמו ילד שלומד ללכת. הוא צריך שיחזיקו לו את היד. יותר בטוח על הרצפה. מי שהולך נופל, וזה כואב. אבל התהליך החינוכי הוא האיזון העדין בין השמירה וההולכה, לבין מתן האפשרות ליפול. 40 שנים עוד יעברו עד שצאצאי העבדים יחצו את הירדן, ויחליפו את המן משמים בפרות העץ שנטעו ידיהם החופשיות.
"הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ,
אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר."
שבת שלום
שיר לשבת:
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s