"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים, עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי; שַׁלַּח עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי. כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי – הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ. וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ, וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ; וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד, וְאָכַל אֶת כָּל הָעֵץ, הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה. וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל עֲבָדֶיךָ, וּבָתֵּי כָל מִצְרַיִם, אֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ, מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה; וַיִּפֶן וַיֵּצֵא, מֵעִם פַּרְעֹה. וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו, עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ – שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים, וְיַעַבְדוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם; הֲטֶרֶם תֵּדַע, כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם."
"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ"
"נֹא-אמון, מברזל צִירַיךְ
שערים נתלשו בִּילֵל
וְתָבֹאנָה מכות מצרים
לעשות בך משפט בליל"
במילים אלה פותח נתן אלתרמן את מחזור "שירי מכות מצרים", שנכתב כנראה בשנת 1939. מחזור השירים מתאר בשפתו הנפלאה של אלתרמן את קריסתן המחזורית של מעצמות כל דור, הכורעות תחת רצף מכות וקטסרטרופות.
האם מכות מצרים הן מכות גורל? לא לפי ספר שמות. מכות מצרים נועדו להוכיח למצרים, ואולי יותר מזה, להוכיח לעם ישראל, את גדולתו של אלוהים.
חברת אנוש לעולם אינה קורסת בגלל מכות גורל, או כוח חיצוני. חברה חזקה יודעת להתכונן מראש לקשיים ומצוקות, בין אם אתגרים מידי אדם, ובין אם אתגרים מידי הטבע. חברה חזקה ומגובשת נערכת לעשות פעולות מנע שמקטינות את הסיכוי ללקות במכות, ומצמצמות את נזקן כאשר הן מתרחשות.
"להאיר לה בגידת שריה
ולהאיר לה בגידת המון, –
ועל כך נדלקות עריה,
כִּבְלפיד, במכות אמון.
אז חוזיה שונסים מָתְנַיִם
וחובטים בה בבדל מקל
להוסיף על מכות מצרים
את עֹנשו של מוסר-השכל
ונקבץ אספסוף הפֶּלֶךְ
וקולר האשמה עִמו
לתלותו בשֹרים ומלך
וּלפרקו מִצַוְארֵי עצמו"
אלתרמן משרטט בעטו המושחז את דיוקנה של חברה מפורקת, חברה של בגידה הדדית – כל מרכיבי החברה בוגדים באחריותם לחברה.
בגידת השרים והאליטה, הבורחת מאחריות ההנהגה, אך לא מוותרת על מנעמיה וגינוי כבודה, הנהגה הנהגה שחסרה את האומץ לקבל את ההחלטות הנכון והלא פופולריות.
בוגדים גם חוזי החברה, האינטלקטואלים ואנשי הרוח, המוציאים עצמם מן הכלל, ובמקום לפעול לתיקון ממקום של שותפות, הם מתבדלים מן העם, ומטיחים בו את צדקתם הטהורה והיפה, מתבוננים מן הצד בשעה שהוא מתייסר תחת שבטי המכות.
ולא פחות מכך, בוגד ההמון עצמו, הציבור הפשוט, המחפש גם הוא לא את דרך התיקון, אלא את ראשם של האשמים. גם המון האזרחים בורח מאחריות, תולה את כל האשמה באחרים, מטיח בהנהגה את מחדליה, אך לא עושה די כדי להצמיח או לאפשר את צמיחתה של מנהיגות ראויה יותר.
כאשר חברה מגיעה למצב כזה, היא מוצאת את עצמה ללא כוחות להערך מראש למצבים קשים, ולא מסוגלת להתמודד איתם כראוי כשהם מגיעים. כל אחד דואג לעורו, ואף אחד לא דואג לטפל במה שדורש טיפול.
חברה חזקה ומגובשת יכולה להתמודד עם כל קושי, וגם כאשר היא מוכה, שרידיה קמים מחדש לאחר הסער, ובונים אותה שוב. חברה חלשה ומפוררת היא חברה החיה על זמן שאול.
"ובהכות על ראשים, כְּאֶבֶן
האותות שנראו כִּשֹחוֹק,
וּבִבְעֹר לעין-כל, כְּתֶבֶן
אֲמִתוֹת שנראו כחֹק – –
– – גם לֵילֵךְ מתנשא שכוּח
וזמנים נקרעים כִסגוֹר
ואָפְרֵך מתערב ברוח
עם אָפְרָן של בירות כל דור."
סיפורן של מכות מצרים, וסיפור יציאת מצרים הבא בעקבותיהן, הוא סיפור קריסתה של תרבות מצרים, ולידתו של עם ישראל. מאותו רגע, מתמודד עם ישראל עם אתגריה של בניית חברה חזקה ומגובשת, אל מול פיתויי הבריחה מאחריות.
והגדנו לבנינו והיו הדברים לאות על ידינו וזיכרון בין עינינו, בכל דור ודור.
שבת שלום.
שיר לשבת:
עמדת תצפית 