שמות – עיניים לראות את המראה

"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו, וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל. וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ. וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ – הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי; וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר, אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר."
"וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה:  מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא יְהוָה, כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי."
"וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק, וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב; וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר יְהוָה, רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"
"וְעַתָּה, הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי; וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ, אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם. וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים, מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם."
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה, בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ:  כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי.  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהוָה. וְעַתָּה לֵךְ; וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר."
פרשת שמות נעה על המתח שבין ראיה ויראה, ומתחילה לצייר את דמותו של משה, המנהיג הראשון של עם ישראל.
משה, כמו לא מעט מנהיגים בעולם המודרני, לא גדל בתוך העם שאותו ינהיג. הוא גדל בסביבת מנהיגות, בחצר המלך של פרעה. אבל זה לא מספיק כדי להבטיח את צמיחתו להנהגה. כבד פה וכבד לשון, משה הוא לא מנהיג "טבעי". כנראה שבימינו הוא לא היה "עובר מסך". אבל יש לו תכונה חשובה אחרת הנדרשת למנהיג אמיתי. הוא רואה.
משה יוצא מהארמון אל אחיו, ורואה בסבלותם. כיצד יודע מי שגדל מינקות בארמון פרעה שהעברים הם אחיו? אולי זאת בחירה – לא לחפש את הקשר בחצר המלוכה, אלא לצאת אל העבדים המדוכאים, הבלתי נראים, ולראות בהם אחים. משה רואה, באופן אקטיבי, את המצרי מכה את העברי. הוא פונה כה וכה ורואה שאין איש. האם הכוונה היא שאכן אין איש מסביב, או שאין "איש" שיראה את העוול ויגיב? אולי משה פועל כמאמר הלל: "ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִיש".  
ביום השני יוצא משה, והנה שוב לפניו שני אנשים ניצים. התערבותו של משה נתקלת באחד מהנשקים היעילים ביותר שיכולים להיות מופנים כלפי הנהגה – ההתרסה "מי שמך?" התרסה זו מכניסה במשה יראה. מסתבר שאכן היה מי שראה את התערבותו ביום האתמול.
משה בורח אל ארץ מדיין, וכאשר הוא רועה את צאן חותנו, נראה אליו מלאך אלוהים בליבת-אש. גם כאן, משה רואה, באופן אקטיבי, את הסנה הבוער, ומחליט לגשת ולראות את המראה הזה. כאשר רואה אלוהים שמשה בוחר לסור ולראות, מדבר אל משה איזה קול פנימי, אותו הוא מזהה כאלוהים, ששמותיו משתנים שוב ושוב. כמו שהזכרתי כבר, משה אינו דמות המנהיג ה"טבעי". הוא נרתע מהקול הדובר אליו, הוא מסתיר את פניו, מכיוון שהוא ירא להביט אל הקול הזה. אבל הקול אומר, "רָאֹה רָאִיתִי" את מצוקת העם אשר במצרים, ואת צעקתו שמעתי, כי את מכאוביו ידעתי. והסבל הזה, שנקלט בחושים ובתודעה, מעורר חזון של גאולה, של שחרור, שגם הוא יכולת נדרשת ממי שמתיימר להנהיג.  
הדרישה הפנימית הזו לעשות מעשה ולהוביל נתקלת אצל משה בצד השני של התרסת "מי שמך?" – הספק הפנימי של תמיהת "מי אנוכי"? חוסר הביטחון של מי שרואה את גדולת המעשה הנדרש ממנו, ואינו שוגה בהערכת יתר את עצמו ואת יכולותיו. ישנם אנשים שמייחסים חשיבות כה רבה לעצמם, עד שנראה להם טבעי שיפעלו בקנה מידה גדול שכזה. המנהיגים הראויים צריכים להתגבר על הספק הזה.
משה, לא רק שאינו מנהיג טבעי, חסרות לו תכונות "נדרשות". הוא כבד פה וכבד לשון, דיבורו אינו רהוט. אין לו "כריזמה". וכאן עונה לו הקול הפנימי, בטענה שהוא מחליף סיבה ומסובב. לא התכונות החיצוניות הן שנותנות לאדם את יכולת ההנהגה, אלא להפך, הקריאה הפנימית היא שנותנת לאדם את הכלים לייצר אמירה וקריאה, ולהתוות דרך, ובלעדיה גם אדם רהוט וכריזמטי משול לאילם, חרש או עיוור. עבור מי שנשמע לקול הפנימי, הקול הפנימי הולך עם פיו, ומורה לו את אשר יש לדבר.
שבת שלום.
שיר לשבת:

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s