ויחי – גלות מצרים

"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶתבְּנֵי יוֹסֵף; וַיֹּאמֶר, מִי אֵלֶּה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו, בָּנַי הֵם, אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה; וַיֹּאמַר, קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם. וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת; וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו, וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף, רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי; וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים, גַּם אֶת זַרְעֶךָ. וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם, מֵעִם בִּרְכָּיו; וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה."
"וַיְצַו אוֹתָם, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי – קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי:  אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי. בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:  אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר. שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם, וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק, וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ; וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה."
"וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לו כֵּן, כַּאֲשֶׁר צִוָּם. וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן, וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה:  אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר, מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵא. וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו, וְכָל הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת אָבִיו, אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת אָבִיו."
"וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים; גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו, אָנֹכִי מֵת; וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה. וַיָּמָת יוֹסֵף, בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים; וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ, וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם."
פרשת ויחי סוגרת את ספר בראשית ואת סיפורי האבות.
אהבתי לראות את התיאור האנושי של פרידת יעקב ויוסף הנוטים למות. יוסף מביא לפני אביו את בניו על מנת שיברך אותם, ויעקב מתרגש לראות את נכדיו, מבן שבמהלך רוב שנותיו כבר חשב אותו למת. התיאור של יוסף המוציא את בניו מבין ברכיו לגשת אל אביו מצייר את התמונה מהצד השני, הביישנות של שני ילדים קטנים, הפוגשים בפעם הראשונה סב זקן שאותו לא הכירו, ומסתתרים מאחורי רגליו של אבא.
קווי דימיון ושוני קושרים את המעמד הזה אל מעמד הברכה של יצחק לבניו עשיו ויעקב. האב הזקן עיניו כבדו מזוקן, ושני נכדים, בכור וצעיר, ניגשים לקבל את הברכה. והנה היפוך המעמד, במקום רבקה המנסה להטעות את יצחק, יוסף מנסה לסייע לאביו ולהציב לימינו את הבכור, אבל דווקא יעקב, שיודע דבר או שניים בענייני ברכות, מעדיף להצליב את ידיו ולברך בימינו את הצעיר ולא את הבכור. גם בעיניו הכבדות, הוא יודע שאפרים יבורך יותר ממנשה.
לאחר שמסיים יעקב לברך את בניו, הוא מצווה אותם לקבור אותו עם אבותיו במערכת המכפלה. במקום שבו נקברו אבותיו, במקום שבו קבר את אשתו לאה. יעקב, שיצא לגלות בלא הרבה חשק, כדי לראות את יוסף בטרם ימות, זוכר את כאב קבורתה של רחל, אשתו האהובה, על אם הדרך בסמוך לבית לחם אפרתה. מצרים אינה מקומו, ואין הוא רוצה להשאר בה. הוא מצווה על בניו להשיב אותו לאחר מותו אל אדמת אבותיו, ואל קברי אבותיו.  
לאחר מותו, יוצאים בניו ובני משפחותיהם, ועמם משלחת של כל נכבדי מצרים, לקבור את יעקב במערת המכפלה. שנות הרעב כבר חלפו. כל בני ישראל שבים לארץ כנען, שיכולה להפוך להיות לארץ ישראל. רק רכושם הגדול, שבו זכו בעקבות העושק שעשק יוסף את המצרים בשנות הרעב נותר במצרים. אבל בניו של ישראל בוחרים בסיר הבשר במצרים על פני המולדת בארץ ישראל. מי שירדו לשבור שבר, כבר אינם מעוניינים לוותר על הצלחתם הכלכלית בגולה. הם בוחרים ברכוש על פני העליה לארץ, וגוזרים על עם ישראל גלות ראשונה – גלות מצרים. גלות מבחירה.
יוסף חי במצרים, ושוב מתואר באנושיות רבה, כיצד הוא זוכה לראות נכדים משני בניו, נכדים הנולדים "על ברכיו". העובדה שיוסף חי "רק" מאה ועשר שנים וציון העובדה שראה בחייו נכדים, מעלים ספקות לגבי מניין שנות החיים של אבותינו. לפני מותו, מצווה יוסף את אחיו להעלות את עצמותיו ממצרים, אבל לא מיד לאחר מותו, אלא כאשר יצאו הם בעצמם ממצרים. לאחר מותו, הוא נחנט כראוי לפקיד המצרי הבכיר שהיה, וגופתו נשמרת בארון. דבריו אל אחיו: "וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב", מעידים אולי שגם כאשר היציאה לגלות היא מבחירה, קשה מאוד לעשות את הבחירה לחזור ממנה. רק כאשר יפקוד אותם אלוהים, יצאו בני ישראל ממצרים, וגם אז, יצאו ממצרים אחד מחמישה, או אחד מחמישים, ויש האומרים אחד מחמש מאות, ויש האומרים שאף פחות.
דברי יוסף על תום הגלות מרצון, מהדהדים את דבריו של הנביא ירמיהו על הגולים המגורשים בכפיה לבבל: "בָּבֶלָה יוּבָאוּ, וְשָׁמָּה יִהְיוּ – עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם, נְאֻם יְהוָה, וְהַעֲלִיתִים וַהֲשִׁיבֹתִים, אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה."*
תם ונשלם וחסל סידור ספר בראשית, על כל פסוקיו ופרשותיו. כאשר זכינו לסדר אותו, כן נזכה לעשות עם הספרים הבאים.
שבת שלום
שיר לשבת:


* ירמיהו, כ"ז, י"ב
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s