ויצא – באר בשדה

"וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ – כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים; וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן; וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ."
וַיֹּאמֶר, הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל – לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ. וַיֹּאמְרוּ, לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן."
בשולי סיפור המפגש והתסבוכת המשפחתית של נישואי יעקב לבנותיו של לבן, אנו זוכים להצצה חטופה אל צורת ארגון חברתית של משפחות הרועים בחרן.
יעקב רואה בשדה באר, ומופתע למצוא שלושה עדרים בסמוך אליה, כנראה בשעות הבוקר, כאשר יש עוד שעות אור רבות למראה. ליד הבאר, בניגוד למעיין, אין צמחיה למאכל. סביר להניח שסביבת הבאר יבשה ורמוסה ברגלי הצאן, ורועה העדר יעדיף לשאוב ממנה מים להשקיית צאנו ולהוביל את העדר משם לאזור המרעה ללא עיכובים.
אבל המחסור במים מכתיב דרישה לתיאום חברתי, על מנת למנוע מלחמות רועים על השמוש במשאבי המים המוגבלים. התחרות על הגישה לבארות המים היא שכנראה הביאה לפילוג המשפחה ולחלוקת הארץ בין אברהם ללוט אחיו, והיא שערערה את יחסיהם של אברהם ויצחק עם מלכי הפלשיתים שבשטחם ניסו להתיישב. בחרן מצאו פיתרון מנע לסכסוכים, באמצעות הפיכת מי הבאר למשאב שהשימוש בו אינו יכול להעשות באופן פרטי. הצבת אבן גדולה על פי הבאר, גדולה מספיק בכדי ששלושה רועים לא יצליחו לגלגל אותה מעל פי הבאר, הופכת את המים לזמינים רק כאשר מתאספים כל העדרים. כך נבנה מצב שכל רועה יכול להשתמש במים רק כאשר נוכחים כל הרועים האחרים, והשימוש במים נתון לפיקוח ציבורי.
בבחירה להציב אבן ענק זו על פי הבאר, מכירים בעלי העדרים בכך שהמים, כמשאב טבע נדיר, אינם יכולים להיות רכושו הפרטי של בעל השדה, או של המגיע ראשון, אלא חייבים להיות רכוש ציבורי, שמותר לשימושו של כל אחד, במגבלות של פיקוח ציבורי. החלטה זו הופכת את משאבי הטבע מעילה למלחמה והזדמנות עבור תקיף להשתלט עליהם ולשעבד את הציבור בכוח שליטתו זו, למקור להנאת והתפתחות הציבור כולו כאנשים חופשיים.
תפיסה דומה בנוגע למשאבי הטבע, ובראשם האדמה, היא שהביאה את ראשוני הציונות לדרוש כתנאי התחלתי להגשמתה את הלאמת הקרקע, והפיכתה למשאב ציבורי.
"ואיכה זה אֹהַב אותך כיום, אדמה, אם עבדים זוחלים על פניך, אם מוציאים אותך אל השוק וקונים ומוכרים אותך על פסגותיך ועל עמקיך, ובחוצפה יֵאָמר: אני – בעלך."
שואל צבי שץ בשנת תרע"ח, ואומר:
"אחרי אלפים שנה הננו עומדים שוב על הקרקע, ודאגתנו הראשונה היא, שהקרקע תהיה לנו ולא לאלה שיבואו הנה לשם עסק ונִצול.
אדמה ושמים הם המזִינים את גופנו ונשמתנו, לכולנו הם, אסמינו לא יוכלו להכיל את כל הפרי, אם רק כולנו נעבוד, אם נתנגד נִגוד נמרץ לכל המונופוליות של בעלי-רוח על השמים ובעלי-כיס על האדמה."[1] 
הערת אגב: ברשומה שעסקה בפרשת חיי שרה ובקשר אל הארץ, פונה אברהם – דור ראשון לעליה, ששמע את קול אלוהים קורא לו "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" – ומורה לעבדו הנשלח לחפש אשה ליצחק בנו: "כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ", אך אוסר עליו להשיב את בנו אל מולדתו של אביו. יעקב, דור שלישי ושורשי בארץ, נמצא בחרן כמו סבו אברהם בזמנו, אך בניגוד לאברהם, שומע את קול אלוהיו אומר לו "שׁוּב אֶל-אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ"
 תמונת הרועים ועדרי הצאן, ופגישתו של יעקב עם רחל על פי הבאר בשדה היא מהתמונות הרומנטיות ביותר בתנ"ך. לפעמים צריך להיזהר מהרומנטיקה הזו.
"בנוף טרופי עינך קולטת כל דבר חוץ מבני אדם. היא תקלוט את האדמה החרבה, את פרי הצבר, את הדקל, וההר הרחוק, אבל היא תפסח תמיד על האיכר העודר בחלקתו… רק משום כך מקובלות הארצות המורעבות של אסיה ואפריקה כארצות תיירות."[2]
והנה, בדרכו המזעזעת והמשעשעת בעת ובעונה אחת, מזכיר לנו מרק טוויין בביקורו בארץ ישראל בקיץ 1867 את האמת הכואבת הזו, לאחר צפיה בעדרים המתכנסים ליד באר בשדה בסמוך לכפר נין בעמק יזרעאל:
"שוב ירדנו לעמק ונעצרנו לרגע ליד באר – מן הסתם, מימי אברהם. המקום היה שומם. כתלי הבאר היו מוגבהים כמטר מעל פני הקרקע, עשויים אבנים רבועות וכבדות בסגנון ציורי-המקרא… נערות שחומות, שחורות-עיניים ויחפות, עוטות בלויי סחבות ועונדות צמידי נחושת ועגילי זהב מזוייף, איזנו כדי מים על ראשיהן או דלו מן הבאר…
לפני תמונה מזרחית כבירה שאותה הערצתי פעמים אין ספור בתחריטי-פלדה עמומים ועתירי-צללים! אלא שבתחריטים לא היתה השממה, ולא הסחי; לא הסחבות; לא הפרעושים; לא תווי הכיעור; לא העיניים הטרוטות; לא הזבובים הלועטים; לא הבערות המטומטמת הנשקפת בפני האנשים; לא החבורות הטריות על גבי החמורים; לא הלהג הצורמני בלשונות לא נודעות; לא צחנת הגמלים; ולא הרעיון המתבקש מאליו שכמה טונות של אבק שרפה, לו הונחו תחת רגלי הנוכחים, והוצתו, עשויים היו להאדיר את הרושם ולהעניק לתמונה עניין אמיתי וקסם שלעולם ינעם לאדם להיזכר בהם, אף אם יזכה לחיות אלף שנה.
מיטב יופיים של נופי המזרח נשאר רק בתחריטי פלדה. אני שוב לא אתפעל מתמונתה של מלכת שבא בביקורה אצל שלמה, ואומר בליבי: נאה את גבירתי, אך רגליך אינן נקיות ואת מצחינה כגמל."[3]
שבת שלום
שיר לשבת:


[1] צבי שץ, "על הסף", קובץ "בעבודה", תרע"ח. המאמר המלא נמצא אצלי, אם מישהו מעוניין.
[2] ג'ורג' אורוול, "מרקש", מדוע אני כותב ועוד מסות.
[3] מרק טוויין, "מסע תענוגות לארץ הקודש".
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s