תולדות – למי בכורה למי ברכה?

"וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים."
"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי בְּכֹרָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה."
"וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים."
"וַיִּגַּשׁ, וַיִּשַּׁק-לוֹ, וַיָּרַח אֶת-רֵיחַ בְּגָדָיו, וַיְבָרְכֵהוּ; וַיֹּאמֶר, רְאֵה רֵיחַ בְּנִי, כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה'."
פרשת תולדות טומנת בתוכה פרשיה מתולדות האנושות. בפרשה זו נוטל יושב האוהלים את הבכורה מן הצייד.
זוג תאומים לא זהים עד מאוד נולדים ליצחק ורבקה. יעקב איש תם, יושב אוהלים. עשיו אינו איש השדה במובן המקובל בימינו. היום היינו קוראים לו "איש שטח". חי בחוץ, משתלב בטבע, צייד. עשו יודע לצוד, מכין מטעמים ערבים לחיך אביו. אבל צייד היא צורת קיום לא בטוחה. לא בכל יום מצליח הצייד ללכוד, ולפעמים הוא שב מהשטח עייף, רעב.
בשובו מן השטח, הוא פוגש את איש האוהלים, החקלאי הנודד, רועה הצאן שיודע גם לזרוע דגנים וקיטניות למשך העונה, ולחזור ולקצור. והנה פוגש הצייד הרעב את החקלאי, זה שמסתפק בבשר לעיתים נדירות כשאחת מחיות המשק מאבדת את יכולתה לתרום, אבל יש לו אספקה יציבה למדי של מזון פשוט וזול. חיטה שאפשר לאפות ממנה לחם, ועדשים שאפשר להכין מהן נזיד "אדום אדום" (האם אין אירוניה בכך ש"אדום אדום" משמש כיום
דווקא כמותג מוצרי בשר?).
הצייד הרעב נאלץ למכור את בכורתו לחקלאי בעבור נזיד עדשים. מכאן ואילך (ואולי עוד קודם) בז הצייד למעמד הבכורה. מה תיתן הזכות החברתית של בכורה וירושת שטח למי שנודד בעקבות הציד. החקלאי, מצדו, בז לציידים, הפראים, האלימים. שתי דמויות הציידים המקראיות, נמרוד ועשיו, שתיהן דחויות בידי הממסד הרוחני הישראלי-יהודי שכתב את ארון הספרים.
הנה באה תקופת רעב נוספת, ויצחק עוזב את באר לַחַי-רֹאִי (כנראה לא רחוק מחברון), והולך אל ארץ גרר. אלוהים מזהיר אותו לא להרחיק עד מצרים, שם יהפוך לגר חסר אדמה, ואולי אף לעבד, כפי שמשתעבדים אנשי מצרים למלכיהם בתקופות הרעב.
אצל הפלישתים בחבל גרר לומד יצחק, החקלאי-הרועה יושב האוהלים מהר חברון, את סודות גידולי השדה. שם, בשדות החיטה הרחבים של מישורי צפון הנגב זורע יצחק וקוצר מאה שערים. אך ברגע שהוא צובר שם רכוש ועדרים, הוא נדחק על ידי שכניו הפלישתים בחזרה אל המדבר. עד ימיו של דוד המלך דחקו הפלישתים ורכב הברזל שלהם את בני ישראל ממישורי השפלה והעמקים אל האזורים ההרריים של יהודה ושומרון.

והנה בערוב ימיו מתגעגע יצחק למעדני הצייד של בנו, ומבקש ממנו לצאת ולצוד לו סעודה אחרונה. אבל עד שחוזר עשו ממסע הצייד, מערימים עליו שוב אחיו החקלאי ואמו, גם היא ממשפחה חקלאית ממושבות אבותינו בארם נהריים. יצחק שכהו עיניו, לא מסוגל להבדיל יותר בין מעדני בשר הציד לבין מאכלי בשר העדר חקלאי, ובין ידיו השעירות באופן טבעי של עשיו לבין לבושו המלאכותי השעיר של בנו יעקב. אבל אולי יצחק עדיין צלול יותר ממה שנרמז מהכתוב. יצחק המתאווה בפעם האחרונה למעדני בשר הציד, מתמוגג מריח בנו, שהוא "כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה'", ומברך אותו בברכה "חקלאית" מאין כמוה: מטל השמים ומשמני הארץ (אולי זיתים?), ורוב דגן ותירוש. ברכתו של יצחק למי שהוא חושב שהוא בנו הצייד, ברכה שתתממש רק לאחר שישובו  לארץ צאצאיו שלא נמנעו מלרדת למצרים, היא ברכת המעבר מהצייד אל פירות הזית, החיטה וגפן, אל ברכת החקלאות הארץ-ישראלית.

שבת שלום

שיר לשבת: