בראשית – עם גורדון בין עצי הגן

"וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן-בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה, כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע.
וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ,  לָדַעַת טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם."
בראשית התהלך האדם בין עצי הגן. הוא היה חלק בלתי נפרד מהטבע. הוא לא ידע להבחין בין טוב ורע, ולא הבין את המוות. את טעמם של שני עצים אלה אסר עליו אלוהים, כדי שיוכל להמשיך להתהלך בגן העדן. לאורך תקופה שאורכה לא ידוע לנו התהלך האדם בגן בדומה לקוף ביער, ללא מוסר וללא תרבות. טבוע בטבע ללא הבדלה.
יום אחד אכל האדם מפרי עץ הדעת טוב ורע ונפקחו עיניו. נוצרה אצלו הכרה מודעת, הנפרדת מהחיים, המאפשרת לו לראות את עצמו בנבדל מהטבע, ולהפעיל שיקול דעת מוסרי – להבחין בין טוב לרע. הוא מסתכל על עצמו בעירומו, ופתאום הוא מתבייש. יכולת זו הייתה שמורה עד אז, אם נאמין לנחש – לאלוהים לבדו. אולי בנקודה זו בא לידי גילוי אמיתי לראשונה צלם האלוהים שבאדם.
לאחר שהשיג את ההכרה הזאת, הוא מגורש מגן העדן. זה אינו עונש חיצוני על חטא – גן העדן עצמו הוא המצב הטבעי נטול ההכרה. גילוי ההכרה הוא מות חיי גן העדן, החיים כחלק בלתי מובחן מהטבע.
עם ההכרה ויכולת השיפוט המוסרית, הולך האדם ויוצר חֶברה, יוצר תרבות. ככל שהוא משכלל את היצירה הזו, כך הוא הולך ומתנתק מהחיים בטבע. הפעולה למילוי צרכיו, שהייתה עצם חייו בגן העדן, הופכת להיות עבורו נטל חיצוני. קללה. במקום ללקט את מזונו ממה שנותן לו הטבע, הוא הופך לחקלאי, ומגדל אותו בזעת אפיו. הפחד מפני החידלון הטמון במוות, מטריד ללא הרף את תודעתו. הוא מביט על עצמו מן הצד, ומחפש טעם לחיים אלה של עבודה שבסופם חידלון.
כשלמדנו את הסיפור בבית הספר, הנחתי בלי להתעמק הרבה בדבר, שפרי עץ החיים היה מעניק לאדם חיי נצח. שאולי הטעות הייתה רק שלא אכל קודם מעץ החיים, לפני שאכל מעץ הדעת. אצל אהרון דוד גורדון מצאתי רעיון שחידש לי. גורדון מצביע על התהום שנפערה בעקבות ההתפתחות הניכרת של ההכרה המודעת, פרי עץ הדעת, לבין החיים הבלתי אמצעיים, המחוברים לטבע, החיים שמחוץ לתחום ההכרה, שעבורם הוא יוצר את המילה "חוויה". גורדון קורא לנו לאכול מפרי עץ החיים. להעשיר את החוויה שלנו. לתת לכל מחשבה בהכרה ביטוי בחיים הממשיים, הבלתי-אמצעיים. לתפוש את עצמנו שוב, עם כל ההישגים שהביאה לנו ההכרה, כחלק מהטבע העולמי.
מחשבה שאינה מוצאת ביטוי בחיים או לפחות שואפת למצוא ביטוי בחיים היא מחשבה תלושה, עקרה ועקורה, מחשבה שגורשה מגן העדן. אם נלמד לאכול גם מעץ החיים, למצוא למחשבות ביטוי חי בחיים – נזכה לחיי עולם בצלם אלוהים.   

שבוע טוב

שיר לשבת:

 

על פרשת השבוע שלי

הדפים הבאים הם ניסיון לגלות רעיונות חדשים בתורה. לעקוב אחרי פרשות השבוע, ולנסות למצוא מה אני מפרש בתוכן, מה הן מפרשות בי. רק מחבר היצירה קורא בה את מה שיוצא מתוכו. כל שאר הקוראים, קוראים בה את מה שהיא מאירה ומוציאה מתוכם. מתוך הקריאה הזו, אני מתכוון לנסות לכתוב קצת. אולי כמו בשירו של יעקב שביט:
"אני כותב את העולם
בכתב ידי
ואת עצמי
בכתב ידו של העולם"
הרעיונות שעומדים להתגלות יהיו בלי צל של ספק מושפעים מאנשים אחרים שעלי להודות להם – מי שקראתי את דבריו בספר, וגם מורים, חברים, חברים שהיו למורים, ומורים שהיו לחברים. לכולם תודה.
גם (ואולי בעיקר) על המוטיבציה הראשונית יש להודות: בשנה האחרונה הופיעה פרשנות שבועית לפרשת השבוע על דפי העלון הפנימי של מושב העובדים בו גדלתי, שבית הכנסת שלו זוכה לפריחה מחודשת בזכות פועלם של אנשי חסידות חב"ד, חלקם תושבי המושב וחלקם שכנים. לאכזבתי מצאתי בפרשנות זו תפיסה אורתודוכסית, שטחית, פשטנית, כמעט קלה. בכל אופן, זרה לרוחי, וזרה לרוח שיצרה את המושב, כפי שאני מבין שהייתה בעבר.
אני מקווה שהקורא ימצא בדברים הבאים יותר. אשמח גם לתרומות של תוספות וחידושים מצד הקוראים.
אני מקווה להצליח לעמוד באתגר ולפרסם פוסט לכל פרשת שבוע, לפני כניסת השבת. בלי נדר.